הרולינג סטונז (באנגלית: The Rolling Stones; בתרגום מילולי, האבנים המתגלגלות) היא להקת רוק בריטית, שנוסדה בשנת 1962 בלונדון, והיא אחת מהלהקות המצליחות ביותר בז׳אנר הרוק ובמוזיקה העולמית בכלל. הרכבה המקורי של הלהקה כלל את בריאן ג'ונס (גיטרה ומפוחית), מיק ג'אגר (זמר סולן, מפוחית וגיטרה), קית' ריצ'רדס (גיטרה וקולות רקע), ביל ויימן (גיטרה בס             צ'ארלי ווטס (תופים) ואיאן סטיוארט (פסנתר)[1].

בשנת 1963, עזב סטיוארט את הלהקה, אך המשיך לנגן עמה בהופעות לעיתים תכופות, עד למותו בשנת 1985.

באפריל 1964, הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון שנשא את שמה והכיל גרסאות כיסוי לשירי בלוז ושיר מקורי אחד שכתבו ג'אגר וריצ'רדס: "Tell Me (You're Coming Back)".

האלבום השני The Rolling Stones No. 2 יצא בינואר 1965 וכלל 12 שירים, שלושה מתוכם כתבו ג'אגר וריצ'רדס.

האלבום השלישי Out of Our Heads הופיע ביולי 1965. ושוב היו בו 12 שירים שרק שלושה מתוכם מקוריים ונכתבו בידי ג'אגר וריצ'רדס.

האלבום הרביעי של הלהקה Aftermath יצא באפריל 1966 וסימן שינוי מהותי. אנדרו לוג אולדהם הפיק וכל 14 השירים נכתבו והולחנו בידי ג'אגר וריצ'רדס.

בשנים שלאחר מכן, הלהקה יצרה אלבומים בסגנונות מוזיקליים מגוונים דוגמת אלבומה הפסיכדלי "Their Satanic Majesties Request" משנת 1967, ואלבומה "Between The Buttons" מאותה השנה שהיה בסגנון פופ רוק ובארוק פופ פסיכדלי. לאחר שלב זה, חזרה הלהקה למקורות הבלוז שאפיינו אותה, שינוי שבא לידי ביטוי באלבומה "Beggars Banquet" משנת 1968, ובהמשך ב"Let It Bleed" משנת 1969.

שנות ה-70

הביטלס התפרקו ב-1970 ואילו רולינג סטונס ביססו את מעמדם כאחת הלהקות האנגליות הבולטות והמצליחות בעולם. "Sticky Fingers" משנת 1971 ו-"Exile on Main St" משנת 1972 סימנו התפתחות מוזיקלית וטקסטואלית. הרוקנרול הבסיסי הפך עשיר ומגוון יותר גם ב-Goats Head Soup מ-1973 (שהוקלט בג'מייקה) ו-It's Only Rock 'n Roll מ-1974.

במהלך שנות ה-70 המשיכה הצלחתה המסחרית של הלהקה עם האלבומים Black and Blue מ-1976 ו-"Some Girls" משנת 1978.

שנות ה-80

האלבום "Tattoo You" משנת 1981 היה הצלחה אדירה אך במהלך שנות ה-80 החלה שרשרת של סכסוכים מקצועיים בין ג'אגר לריצ'רדס בנוגע לאופי המוזיקלי של הלהקה שאיימה להוביל לפירוקה, אך השניים הצליחו ליישר את ההדורים ביניהם ולחזור למסלול ההצלחה עם אלבומם "Steel Wheels" משנת 1989, שלווה בסיבוב הופעות ממושך.

שנות ה-90

לאחר עזיבתו של ויימן בשנת 1993, הצטרף ללהקה הבסיסט דריל ג'ונס. החל משנות ה-90, חלה ירידה בתפוקת האלבומים של הלהקה, אך עם זאת נותר ביקוש רב לסיבובי ההופעות החיות של הלהקה, שזוכים להצלחה רבה עד היום[2].

ללהקה, ששאבה את השראתה ממוזיקת הבלוז ועיצבה אותה מחדש עם שילובה במוזיקת הרוקנרול, היה תפקיד מרכזי בחדירה של המוזיקה הבריטית לארצות הברית באמצע שנות ה-60 של המאה העשרים, כחלק מ"הפלישה הבריטית". הרולינג סטונז היו מזוהים עם "תרבות הנגד" (Counterculture) (אנג') שהתפתחה במהלך העשור בארצות הברית, דחתה את ערכי דור ההורים ויצאה כנגד איסורים מיניים וחברתיים ארוכי שנים.

הלהקה, אשר מקור שמה הוא שם שירו של מוזיקאי הבלוז מאדי ווטרס משנת 1948 "Rollin' Stone"[4].(שמשמעותו באנגלית בריטית היא "חסר מנוחה / משוטט"[5]), נחשבת לאחת מלהקות הרוק המצליחות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה[6]. בשנת 1989, נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוקנרול. היא מוקמה על ידי מגזין הרולינג סטון במקום הרביעי ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים[7]. לאורך שנות פעילותה, נמכרו למעלה מ-200 מיליון עותקים של אלבומיה[8], ובשנת 2012, ציינה 50 שנות פעילות[9].